שוק הספורט אוהב להציג בחירה בינארית: או מים, או משקה איזוטוני. המחקר החדש שפורסם ב־Journal of the International Society of Sports Nutrition מכניס למשוואה אפשרות שלישית שמעניינת יותר צרכנים של גישת food first: מיץ פירות 100%.
בניסוי מוצלב אקראי השתתפו 17 מבוגרים בריאים, שביצעו רכיבה בחום עד לאובדן של כ־2% ממסת הגוף, ואז קיבלו בתוך שעה נפח נוזלים השווה ל־150% מהנוזלים שאיבדו. בכל ביקור הם שתו אחד משלושה משקאות: מים, משקה ספורט מבוסס גלוקוז, או מיץ פירות 100%. החוקרים עקבו במשך חמש שעות אחרי מאזן הנוזלים, נפח השתן, אוסמולליות השתן ותגובת הסוכר בדם.
השורה המרכזית: מבחינת רהידרציה, לא היה יתרון מובהק לאף אחד מהמשקאות. נפח השתן הכולל ואחוז שימור המים היו דומים בין הקבוצות, כך שהמעבר ממוצר ספורט ממותג למיץ פירות לא פגע בהחזרת הנוזלים בתנאי המעבדה של המחקר. במקביל, תגובת הגלוקוז נראתה שונה בבירור: משקה הספורט הוביל לחשיפה גליקמית גבוהה יותר, מיץ הפירות ישב באמצע, והמים היו הנמוכים ביותר.
למי שקורא את The Integral Project, זה מעניין לא כי מיץ הפך פתאום ל"המשקה המושלם", אלא כי הוא מזכיר שהרכב הפחמימות והאלקטרוליטים אינו כל הסיפור. אם המטרה היא החזרת נוזלים אחרי אימון, ייתכן שלא תמיד צריך מוצר ייעודי. מצד שני, גם כאן אין מקום לפשטנות: שלושה משתתפים פרשו בגלל אי־נוחות במערכת העיכול אחרי צריכה מהירה של נפח גדול מאוד של מיץ, בערך 2.3 ליטר בממוצע.
לכן המסר הפרקטי צריך להישאר מדוד. זהו מחקר קטן, בתנאי מעבדה, על מבוגרים בריאים, ולא מבחן שדה לספורטאי סבולת בתחרות אמיתית. הוא כן מציע שמיץ פירות 100% יכול להיות חלופה סבירה לרהידרציה אחרי אימון במצבים מסוימים, עם פרופיל גליקמי מתון יותר ממשקה ספורט, אבל בלי למחוק את שאלות הסבילות העיכולית, נפח השתייה וההקשר הספורטיבי.
שינויים קטנים ועקביים בהרגלי התזונה וההתאוששות עשויים להיות משמעותיים לאורך זמן. מומלץ לבחון אותם לצד מדדים אישיים ובהתייעצות מקצועית כשנדרש.