כמעט כל שיחה על VR וכושר נוטה להישען על הבטחה גדולה: יותר immersion, יותר מעורבות, ואולי גם יותר תועלת מוחית. מחקר חדש שפורסם ב־Annals of Medicine מציע תמונה מעניינת יותר, ובעיקר מפוכחת יותר.

החוקרים השוו בין אימון VR לבין אימון מבוסס וידאו לא־אימרסיבי, כשהם ניסו להתאים בין הקבוצות את דפוסי התנועה, התדירות, העצימות והמשך. במשך שמונה שבועות, 55 מבוגרים בריאים ביצעו שני אימונים של 30 דקות בשבוע, ולאחר מכן נבדקו במדדים של תפקוד קוגניטיבי וקוגניטיבי־מוטורי.

התוצאה המרכזית: שתי הגישות שיפרו ביצועים בכמה מבחנים, אבל ל־VR היה יתרון נקודתי יותר בתפקודים ניהוליים מסוימים. במקביל, האימון הלא־אימרסיבי שמר טוב יותר על חלק מהשיפורים במשימות קוגניטיביות־מוטוריות רלוונטיות יותר לעולם האמיתי. כלומר, זה לא סיפור של "VR מנצח", אלא של פרופיל השפעה מעט שונה.

מבחינת The Integral Project, זה בדיוק מה שהופך את הסיפור למעניין. הוא לא שואל רק אם טכנולוגיה חדשה היא "מגניבה", אלא האם היא באמת מוסיפה משהו ביולוגי או תפקודי מעבר לגרסה פשוטה יותר של אותו אימון. כאן התשובה נראית ביניים: יש ערך, אבל הוא לא אוטומטי ולא אחיד.

כדאי גם לזכור את גבולות המחקר. מדובר במדגם לא גדול של מבוגרים בריאים, ולא באוכלוסייה קלינית או מבוגרת במיוחד. בנוסף, היתרונות לא היו עקביים בכל המדדים ולא תמיד נשמרו לאורך זמן. לכן, מוקדם להפוך כל פלטפורמת VR להבטחה לשיפור קוגניטיבי רחב.

השורה התחתונה: VR exergaming עשוי להיות כלי אימון מעניין עם יתרון ספציפי בחלק מהמשימות הניהוליות, אבל נכון לעכשיו הוא נראה יותר כמו תוספת חכמה לארגז הכלים מאשר game changer גורף.