MDMA לצד פסיכותרפיה מוצג לעיתים כפריצת דרך אפשרית בטיפול בהפרעת דחק פוסט־טראומטית. מטא־אנליזה חדשה מחזקת את האות החיובי — אבל גם מבהירה עד כמה בסיס הראיות עדיין מרוכז ומורכב לפרשנות.

החוקרים איגדו שבעה ניסויים אקראיים, שפורסמו או נרשמו אך טרם פורסמו, והשוו פסיכותרפיה מלווה MDMA למינון נמוך של MDMA או לפלצבו לצד פסיכותרפיה. לפי הסקירה, הטיפול המשולב נקשר לשיפור מובהק בתסמיני PTSD, בדיסוציאציה, בדיכאון ובפגיעה התפקודית. באיכות השינה לא נמצא יתרון מובהק.

זו נקודת חוזק: מטא־אנליזה יכולה לחבר מידע מכמה ניסויים במקום להישען על מחקר יחיד. מחברי הסקירה גם מציינים שהמחקרים שנכללו לא היו בין המאמרים שנמשכו מהספרות בשנים האחרונות. ועדיין, איגום נתונים אינו מבטל את המגבלות של המחקרים המקוריים.

חלק מהניסויים היו קטנים, שיטות הפסיכותרפיה לא היו אחידות, ולכל הניסויים היה ספונסר משותף. בנוסף, קשה לשמור על סמיות אמינה במחקר פסיכדלי: משתתפים ומטפלים עשויים לנחש מי קיבל חומר פעיל, וציפייה כזו יכולה להשפיע על דיווחי תסמינים ועל ההתנהלות הטיפולית.

חשוב גם לדייק במה שנבדק. זו אינה עדות לנטילת MDMA עצמאית, אלא לפרוטוקול מובנה שמשלב סינון, פיקוח ופסיכותרפיה. המטא־אנליזה מצביעה על פוטנציאל טיפולי, אך אינה פותרת שאלות על בטיחות ארוכת טווח, התאמה לאוכלוסיות מגוונות או היכולת לשחזר את התוצאות במסגרות טיפול רגילות.

השורה התחתונה: האות הקליני חיובי בכמה מדדי PTSD ותפקוד, אבל לפני שמדברים על טיפול מבוסס ושגרתי נדרשים ניסויים עצמאיים יותר, גדולים יותר ועם פרוטוקולים אחידים.