מה נבדק

מחקר פיילוט פרוספקטיבי שפורסם ב־Journal of Telemedicine and Telecare עקב במשך שישה חודשים אחרי 183 מטופלים עם הפרעה דו־קוטבית במרפאת חוץ של מרכז רפואי בטייוואן. החוקרים בדקו אם תדירות השימוש באפליקציית הסמארטפון MoodSensing קשורה לאשפוזים פסיכיאטריים ולביקורים בחדר מיון.

המשתתפים חולקו לשלוש קבוצות לפי תדירות השימוש: ללא שימוש, שימוש נמוך ושימוש פעיל. שימוש פעיל הוגדר במחקר כתדירות של 20% ומעלה. בסך הכול 157 משתתפים, 85.8% מהמדגם, השתמשו באפליקציה לפחות פעם אחת. גילם הממוצע היה 36.6 שנים, 57.4% היו נשים, ומשך המחלה הממוצע היה 14.5 שנים.

מה נמצא

לאחר התאמה למאפיינים דמוגרפיים וקליניים, למשתמשים הפעילים היו סיכויים נמוכים יותר לאשפוז פסיכיאטרי לעומת מי שלא השתמשו באפליקציה: יחס סיכויים מתוקנן של 0.13, עם רווח בר־סמך של 95% בין 0.02 ל־0.87. גם הסיכויים לביקור במיון היו נמוכים יותר: יחס סיכויים מתוקנן של 0.28, עם רווח בר־סמך בין 0.08 ל־0.98.

החוקרים השתמשו ברגרסיה לוגיסטית מסוג Firth, שיטה המתאימה למצבים שבהם האירועים נדירים. הנתונים על אשפוזים וביקורים במיון נלקחו מהרשומות הרפואיות.

למה זה מעניין

הקשר שנמצא מעלה אפשרות שכלים דיגיטליים עשויים להשתלב במעקב מתמשך אחר אנשים עם הפרעה דו־קוטבית. סמארטפון הוא אמצעי זמין יחסית, ולכן אפילו קשר ראשוני עם שימוש מופחת בשירותים דחופים ראוי לבדיקה בניסוי מבוקר גדול יותר.

מה עדיין לא ידוע

זה לא היה ניסוי אקראי ולמחקר לא הייתה קבוצת ביקורת שהוקצתה מראש. ייתכן שאנשים שהשתמשו באפליקציה באופן פעיל היו מלכתחילה יציבים יותר, מעורבים יותר בטיפול או שונים בדרכים אחרות שלא נמדדו. גם רווחי בר־הסמך רחבים ומתקרבים לגבול המובהקות, והמחקר נערך במרכז יחיד ובמדגם קטן.

לכן אין להסיק שהאפליקציה מנעה אשפוז או ביקור במיון, ואין כאן המלצה רפואית או תחליף למעקב מקצועי. הממצא הוא אות ראשוני שמצדיק ניסוי אקראי, רב־מרכזי וארוך יותר.