פעילות גופנית יכולה לסייע לחלק מהאנשים המתמודדים עם תסמיני דיכאון, אבל תוכניות דיגיטליות לא תמיד מצליחות לשמור על האפקט לאורך זמן. ניסוי אקראי שפורסם ב־Journal of Affective Disorders בדק אם שילוב של אימון גופני מקוון עם תרגול אינטרוספקטיבי — קשב מכוון לתחושות ולאותות הגוף — עשוי לחזק את ההשפעה.

למחקר גויסו 46 צעירים עם תסמיני דיכאון קלים עד בינוניים. המשתתפים הוקצו ביחס של 1:1 לתוכנית הדיגיטלית או לקבוצת ביקורת ללא התערבות. החוקרים מדדו את מצבם בתחילת המחקר, מיד לאחר התוכנית, כעבור חודש וכעבור שלושה חודשים.

בתום ההתערבות, ציון PHQ-9 בקבוצת התוכנית היה נמוך בממוצע ב־3.47 נקודות לעומת קבוצת הביקורת, לאחר התאמה סטטיסטית. גודל האפקט שחושב היה גדול יחסית, Hedges’ g של 0.83. באותה נקודת זמן דווח גם על שיפור ברווחה, בוויסות קשב לתחושות הגוף ובכמה מדדי בריאות גופנית.

אלא שהתמונה השתנתה במעקב: ההבדל בתסמיני הדיכאון לא נשמר כעבור חודש ולא כעבור שלושה חודשים. דעיכה דומה נראתה גם במדדים המשניים. לכן אי אפשר להסיק מהניסוי שהתוכנית יוצרת תועלת מתמשכת.

המחקר מספק אות ראשוני מעניין, אך הוא קטן מאוד. המדגם כלל 46 משתתפים בלבד, קבוצת הביקורת לא קיבלה התערבות חלופית, והתקופה שלאחר התוכנית הייתה קצרה. בנוסף, המשתתפים תוארו כבעלי תסמינים קלים עד בינוניים; התוצאות אינן מלמדות על טיפול בדיכאון חמור או על החלפת טיפול מקצועי.

המשמעות המעשית היא שתוכנית דיגיטלית המשלבת תנועה עם תשומת לב לאותות הגוף עשויה לעזור בטווח הקצר, אבל ייתכן שנדרשים תרגול מתמשך, מפגשי חיזוק או תמיכה נוספת כדי לשמר את השינוי. החוקרים עצמם קוראים לניסויים גדולים וארוכים יותר שיבדקו גם מנגנונים, עלות ויכולת יישום.

אין לראות בתוכנית שנבדקה תחליף לאבחון או לטיפול רפואי או נפשי. מי שחווה תסמיני דיכאון מתמשכים או החמרה צריך לפנות לאיש או אשת מקצוע.