טיפול דיגיטלי יכול להיות מדויק יותר כשהוא מדבר גם את השפה התרבותית של המשתמשים. ניסוי אקראי ראשוני בדק התערבות פסיכולוגית חיובית ב־VR בקרב מהגרים קוריאנים מבוגרים שחוו אפליה בתקופת הקורונה — ומצא אות חיובי, לצד מגבלות גדולות.

המחקר כלל 31 משתתפים בני 60 ומעלה, בגיל ממוצע של 80.9 שנים. 15 הוקצו להתערבות ו־16 לרשימת המתנה. במשך שלושה שבועות קיבלה קבוצת ההתערבות ארבעה מודולים שנועדו לעזור לזהות, לחזק ולתרגל חוויות חיוביות.

לאחר התאמה למאפיינים דמוגרפיים, בקבוצת ה־VR נרשמה ירידה גדולה יותר בציון המתח הקשור לאפליה — 4.02 נקודות — ובציון המתח הנתפס — 5.49 נקודות — לעומת קבוצת הביקורת. ציון המעורבות בחיים עלה ב־6.18 נקודות. ההבדלים היו מובהקים סטטיסטית.

אבל זה עדיין לא מבחן יעילות מכריע. מדובר במדגם קטן מאוד, בהתערבות קצרה ובביקורת של רשימת המתנה, שלא מאפשרת להפריד היטב בין השפעת התוכן, עצם תשומת הלב וחוויית ה־VR. גם אין בתקציר דיווח על השפעה ארוכת טווח או על תוצאות קליניות מעבר לציוני השאלונים.

הערך המרכזי של המחקר הוא בהיתכנות: אפשר לעצב כלי VR לקבוצה מבוגרת מאוד — המשתתפים חיו בארצות הברית בממוצע כמעט 40 שנה — ולשלב בו הקשר תרבותי במקום להציע מוצר אחיד לכולם. כעת נדרש ניסוי גדול יותר, עם ביקורת פעילה ומעקב ממושך.

השורה התחתונה: התוצאות מצדיקות המשך מחקר, לא המלצה טיפולית. VR מותאם תרבותית עשוי להיות ערוץ מעניין לתמיכה נפשית באוכלוסיות שקשה להגיע אליהן, אך 31 משתתפים אינם בסיס להבטחה רחבה.