שעונים חכמים מציגים הוצאה קלורית במספר מדויק למראה, אבל המספר הזה הוא אומדן של אלגוריתם — לא מדידה ישירה. מחקר חדש ב־Frontiers in Digital Health בדק עד כמה בחירת מצב הפעילות והחיישנים הזמינים משנים את התוצאה בהליכה ובריצה בחוץ.

איך בדקו

שלושים מבוגרים — 17 גברים ו־13 נשים, בגיל ממוצע 34 — הלכו ורצו בחוץ עם מערכת נשימה ניידת שמדדה חילוף חמצן ופחמן דו־חמצני ושימשה כמדד הייחוס. במקביל הם ענדו Apple Watch Series 1 במצב הליכה או ריצה ייעודי, עם נתוני תנועה, דופק ו־GPS מהטלפון, וכן Fitbit Charge 4 שפעל במצב כללי. החוקרים השוו גם מודל פתוח המבוסס על דופק ונתונים אישיים.

המשתתפים ביצעו שש דקות הליכה, שש דקות ריצה ומסלול הליכה טבעי יותר שכלל שינויי קצב ומדרגות. חמישה ויתרו על הריצה ושני משתתפים הוצאו מחלק ההליכה הטבעית בגלל בעיית חיבור במערכת הייחוס.

מה נמצא

בהליכה רגילה ובהליכה המדמה תנאי יום־יום, השגיאה המוחלטת הממוצעת של ה־Apple Watch במצב הייעודי הייתה 13.3%. ה־Fitbit במצב הכללי טעה ב־28.7% בהליכה וב־35.4% במסלול הטבעי; מודל הדופק טעה ב־37.2% וב־34.0%, בהתאמה.

בריצה התמונה התהפכה: מודל הדופק הציג שגיאה ממוצעת של 12.9%, לעומת 21.6% ב־Apple Watch ו־23.4% ב־Fitbit. כל ההשוואות הזוגיות שעליהן דיווחו החוקרים נותרו מובהקות אחרי תיקון לריבוי בדיקות.

למה אי אפשר להכריז על מנצח

המחקר השווה חבילות שונות, לא רק ״מצב פעילות״ מול ״מצב כללי״. השעונים הגיעו מיצרנים שונים, עם חיישנים, GPS ואלגוריתמים קנייניים שונים, ולכן אי אפשר לדעת איזה רכיב אחראי לפער. גם ה־Apple Watch Series 1 הוא דגם ישן מאוד; החוקרים הניחו שאפליקציה מעודכנת עשויה להשתמש באלגוריתם דומה, אך חומרה וקושחה השתנו בין הדורות.

המדגם קטן, צעיר ובריא יחסית, ולכן לא ברור אם הדיוק נשמר אצל מבוגרים, אנשים עם השמנה או מחלה כרונית, או בעלי דפוס הליכה שונה. בנוסף, שגיאה ממוצעת קבוצתית אינה מבטיחה שהאומדן נכון לאדם מסוים או לאימון מסוים.

השורה התחתונה

הפעלת מצב הליכה ייעודי עם GPS עשויה לשפר את אומדן ההוצאה האנרגטית בהליכה בחוץ, אך אין כאן הוכחה שכל שעון חדש יעשה זאת באותו דיוק. בריצה, אפילו מודל דופק פשוט הצליח יותר בשטח מהשעונים שנבדקו. נתוני הקלוריות שימושיים בעיקר למעקב עקבי אחר מגמה — פחות כחשבונית מדויקת של מה שנשרף.