מיליוני אנשים בודקים בכל בוקר כמה ישנו, כמה זמן היו ב־REM ומה היה ציון ההתאוששות שלהם. המספרים נראים מדויקים להפליא, אבל השאלה החשובה היא לא כמה יפה האפליקציה, אלא עד כמה המדידה באמת מתיישבת עם תקן רפואי.

מטא־אנליזה שפורסמה ב־Journal of Clinical Sleep Medicine בחנה 24 מחקרים ו־798 משתתפים שהושוו בין מכשירי שינה צרכניים על פרק היד לבין פוליסומנוגרפיה, בדיקת השינה המלאה שנחשבת לסטנדרט קליני. המכשירים כללו בין היתר Fitbit, WHOOP, Garmin, Apple Watch ודגמים נוספים.

התמונה שעלתה הייתה מעורבת. מצד אחד, המכשירים יכולים להיות שימושיים למעקב כללי אחר דפוסי שינה לאורך זמן. מצד שני, נמצאו פערים מובהקים במדדים כמו זמן שינה כולל, יעילות שינה, חביון הירדמות ומשך ערות לאחר ההירדמות. במילים פשוטות: הם לא חסרי ערך, אבל גם לא באמת מחליפים מעבדת שינה.

המשמעות המעשית היא שעדיף להתייחס לשעון או לצמיד כאל מצפן מגמות, לא כאל מכשיר אבחוני. אם במשך שבועות מופיע שינוי עקבי במשך השינה, בדופק הלילי או בזמן הערות, זה יכול להיות מידע מועיל. אם יש תסמינים כמו נחירות, עייפות ביום, יקיצות מרובות או חשד לדום נשימה, המכשיר הביתי לא מספיק כדי לסגור את הסיפור.

ל־The Integral Project זו נקודה מערכתית מעניינת: ככל שהטכנולוגיה נהיית זמינה יותר, הסיכון אינו רק במדידה לא מושלמת אלא גם בתחושת ביטחון שגויה. קורא שרואה גרף יפה עלול לחשוב שהוא "בדק את השינה", כשבפועל הוא קיבל שכבה צרכנית של הערכה.

השורה התחתונה: wearables לשינה יכולים לעזור לעקוב אחרי הרגלים, אך עדיין דורשים צניעות. מדידה נוחה אינה זהה למדידה קלינית.